לפניי בקשה למתן ארכה להגשת בקשה לביטול פסק בוררות.
ביום 15.10.12 הגיש המבקש את הבקשה שבנדון, לטענתו הבקשה לביטול פסק בוררות הוגשה בזמן בדואר רשום, אולם לא קיבל כל מענה ממזכירות בית המשפט. לטענת המבקש הוא אינו מיוצג ואינו בקיא בהליכים המשפטיים, לפיכך לא ידע שעליו לשלם אגרה בגין הגשת הבקשה.
לטענת המבקש, בשל ימי החג שעברו, לא הייתה לו כל אפשרות לברר עם מזכירות בית המשפט מה עלה בגורל בקשתו והאם נדרש לשלם תשלום כלשהו. לפיכך, משעבר המועד להגשת בקשת הביטול, מבקש עתה אורכה להגשת הבקשה.
לטענת המבקש, הצדדים ניהלו משא ומתן לאחר מתן פסק הבורר, לפיו המבקש שילם למשיב את מלוא חובותיו. המשיב גרם למבקש להבין שהמחלוקת ביניהם הגיעה לתומה, אולם בפועל המשיב התנער מכל ההסכמות שהצדדים הגיעו אליהם בהליך הבוררות.
לטענת המבקש העילה העומדת בבסיס בקשתו לביטול פסק הבורר היא זו הקבועה בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "
חוק הבוררות").
המשיב טוען מנגד, כי בקשתו של המבקש הוגשה רק לאחר שהוגשה על ידי המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות, דהיינו, לפני חגי תשרי השנה.
פסק הבורר ניתן ביום 12.7.10 ועל כן אין כל ספק שהבקשה לביטולו לא הוגשה בזמן הקבוע בתקנות.
לטענת המשיב, המבקש לא הראה טעם מיוחד הנדרש על פי החוק כדי להאריך את הזמן.
דיון
הוראת סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "
חוק הבוררות") קובעת כדלקמן:
"(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ.
(ב) היתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה; ובבקשת ביטול על פי העילה האמורה בסעיף 24(10) - מהיום שנתגלו העובדות המשמשות יסוד לבקשה
."
בענייננו, פסק הבוררות ניתן ביום 12.7.10. לא ברור מהבקשה ומהתגובות האם פסק הבוררות ניתן בפני הצדדים או שמא נשלח אליהם בדואר ומתי הגיע לידיהם. המבקש הגיש בקשתו לביטול פסק הבוררות, לטענתו, במועד, דהיינו בתוך 45 ימים מיום מתן פסק הבורר, אלא שלא צירף לבקשתו אישור על משלוח הבקשה בדואר רשום ואין כל תיעוד למועד הגשת הבקשה. לטענת המשיב, המבקש הגיש בקשתו במועד לאחר שהמשיב פנה לבית המשפט בבקשה לאשר את פסק הבוררות, אולם, אף המשיב לא הראה כל אסמכתא למועד הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר.
המבקש אף לא צירף לבקשתו את הסכם הבוררות אותו מבקש לבטל.
יוצא אפוא שלא ברור האם הבקשה הוגשה במועד אם לאו.
התנאי הקבוע בהוראת סעיף 27(א) לחוק הבוררות, לפיו הארכת מועד תותר שעה כשקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו, מקביל לתנאי בדבר דחיית המועדים בהוראה הכללית בהליכים האזרחיים האמורה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (ראו: רע"א 10753/05
חסן נ' בן חמו (לא פורסם). הסדרים אלה מצדיקים הארכת מועד אך במקרים בהם שוכנע בית-המשפט כי ישנו טעם ממשי מיוחד המצדיק את האיחור. נדרש טעם בעל עוצמה מיוחדת להצדקת האיחור, כאשר בהפעלת שיקול-הדעת מתמודדים, מצד אחד, האינטרס הציבורי להבטיח את תקינות הליכי השיפוט ויעילותם, ומצד שני ההכרה כי קיימים אילוצים אנושיים חריגים שראוי להתחשב בהם בנסיבות מסוימות כעילה לאיחור במועד, ובצידם החשיבות שיש לייחס לזכותו הבסיסית של בעל-דין להביא את עניינו להכרעה בבית-המשפט, בבחינת זכות הגישה לערכאות.
נקודת האיזון בין ערכים אלה מצדיקה הארכת מועד רק מקום שקיים טעם מיוחד אמיתי ובעל עוצמה ניכרת המסביר את העיכוב שחל בנקיטת הליך על-ידי בעל-דין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים באופן מהיר ויעיל את הליכי הבוררות (ראו: ע"א 266/83
עודה נ' טבעוני, פ"ד לט(2) 632, 634;
ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פ"ד כה(1) 108, 112).
בענייננו, המבקש טוען כי הארכת המועד דרושה לו משום שבפועל הגיש את הבקשה במועד, אולם בשל חוסר בקיאותו בהליכים המשפטיים לא ידע כי עליו שלם אגרה, כמו כן, טוען כי כל אותה העת עד להגשת בקשת הביטול, המשיב גרם לו להבין כי הוא עומד בהסכם הבוררות, כשלמעשה, לאחר שהמבקש שילם לו את חובו, המשיב התנער מייתר ההסכמות.